פסק-דין בתיק ת"א 7300-05

רקע

1.         התובע, חסן סאלח, הגיש תובענה בגין נזק גוף שנגרם לו ביום 24.9.01 כאשר הותקף על פי הטענה על ידי שלושה אנשים וביניהם הנתבע 1, זוהיר בן ג'מיל קזמוז,  והנתבע 2, עלי בן נימר חאג'. מומחה רפואי שמונה לבדיקת נכותו של התובע קבע לו נכות רפואית צמיתה אורתופדית בשיעור של 27.3%.

2.         התנהל הליך פלילי נגד הנתבעים 1 ו-2. נתבע 2 הורשע באיומים והחזקת סכין שלא  כדין, עבירות בניגוד לסעיפים 192 ו- 186 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 . נתבע 1 זוכה מחמת הספק.

3.         נגד נתבע 2 ניתן פסק דין ביום 1.4.08.

הראיות

ראיות התובע

4.         בתצהירו טען התובע שביום 24.9.01 לאחר שיצא מלשכת התעסוקה ברח' י.ל. פרץ בחיפה הוא פתח בשיחה עם בחורה בשם ודיעה שגם היא יצאה מלשכת התעסוקה באותה עת. התובע טען שבעודו מנסה לקשור עימה שיחה הוא הבחין שהיא משוחחת בטלפון ומספרת שמציקים לה. כעבור מספר דקות הגיע למקום רכב ובו שלושה גברים. התובע טען ששנים מהם היו הנתבע 1 ונתבע 2. הם שאלו את הבחורה מי מציק לה והיא הצביעה עליו. נטען שהם שלפו סכינים והחלו לרוץ לעברו בעוד שהוא נס על נפשו. נטען שתוך כדי המרדף הגיע למבנה בגובה 3 מ' מעל הקרקע ואז הנתבע 1 דחף אותו ברגלו והפיל אותו לקרקע. התובע טען שכתוצאה מכך נחבל. התובע טען שזיהה באופן ודאי את הנתבע 1. נטען שהנתבע 2 (בפרוטוקול מיום 5.1.11 התבקש לתקן את הטעות בתצהיר והובהר כי מדובר בנתבע 2)  היה במועד הרלוונטי חברה של הבחורה, ודיעה, והינו היום בעלה. התובע טען כי זיהה את נתבע 1 ברמה מספקת העומדת בנטל השכנוע לצורך המשפט האזרחי וכי הנתבע 1 חייב לפצותו בגין הנזקים הגופניים שנגרמו לו. התובע הוסיף טענות לגבי נזקיו והשפעת  נכותו על חייו.

5.         אשתו של התובע הגישה תצהיר בו תארה את פעולותיה במסגרת מתן עזרת צד ג'.

ראיות הנתבעים

6.         מטעם הנתבעים הוגש תצהיר על ידי עומר לוי המשמש כמנהל מחלקת השינוע במרכז רפואי בני ציון. הוא תיאר שביום 16.2.03 כתב מכתב "לכל המעוניין" לפי בקשתו של הנתבע 1 במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדו. במכתב הוא אישר שנתבע 1 עבד במחלקה שלו ביום 24.9.01 ושלא ידוע למצהיר ולא נמסר לו על ידי נציגי חדר ניתוח ומחלקת התעוררות שנתבע 1 נעדר מעבודתו במועד הנ"ל. על כן מסר שסביר שנכח במקום עבודתו. המכתב צורף לתצהיר. במכתב צויין כי "בתאריך 24.9.01 עבד הנדון והיה נוכח פיסית בלא העדרות שלא ברשותי, הווה-אומר לא ביקש ולא קיבל ממני רשות להעדרות לזמן מוקצב ולכן גם לא חשתי בהעדרותו ובסיכומו לא נעדר הנדון מהעבודה ב- 24.9.2001."

7.         העד תיאר שנתבע 1 הינו אלונקאי וביום 24.9.01 היה מצוות לחדר הניתוח, משמע שהיה עליו להוביל חולים אל חדר הניתוח ולהחזירם למחלקותיהם. נטען שפעילות זו דורשת מהאלונקאים נוכחות צמודה ולא יתכן שאלונקאי יעזוב את המשמרת ויעלם ושחסרונו יורגש מייד והאחות האחראית על חדר הניתוח תדווח על כך. בתצהירו חזר העד על כך שאיש לא פנה אליו מחדר הניתוח ולא הודיע לו על חסרונו של נתבע 1. העד טען שאין לאלונקאי אפשרות להעדר מבלי שחסרונו יורגש וקל וחומר לגבי אלונקאי המצוות לחדר ניתוח. העד חזר ואישר שלא קיבל כל תלונה מחדר הניתוח או ממחלקת התעוררות על העדרות נתבע 1. העד עוד הוסיף שגם בן הזוג שעבד עם הנתבע 1 באותו יום, עמו דיבר העד, טען שלא חש בהעדרו של נתבע 1.

8.         בתצהירו הצהיר הנתבע 1 כי במועד הרלוונטי עבד בבית החולים כאלונקאי. הוא תיאר שעבודתו היתה להעביר חולים לחדרי הניתוח מהמחלקות ולהעביר חולים מחדר ההתעוררות אל המחלקות. הנתבע 1 טען שהיה אלונקאי אחד נוסף בלבד באותו יום, אדם בשם הארי צאליק, ושכל העבודה בוצעה על ידי שניהם בלבד. הוא טען לעומס עבודה רב. הוא טען שלא ניתן לעזוב את המקום בלי שהאחות האחראית תבחין בחסרונו. הוא טען שקיים קשר אלחוטי בינו לבין מנהלו. הוא טען שלא יצא ממתחם בית החולים באותו יום מהשעות שבין 07:00 עד 15:00 וכי עבד ברציפות.

9.         נתבע 1 טען בנוסף שמעולם לא הכיר את התובע וראה אותו לראשונה במסגרת עבודתו כאשר התובע אושפז במחלקה האורתופדית בבית החולים. נתבע 1 טען בנוסף כי הינו בעל נכות אורתופדית בשיעור 20% ומוגבל בפעילותו עקב חבלה בברך. הוא טען שאינו יכול לרוץ. צורפה חוות דעת המעידה על נכותו כנספח ב' לתצהיר.

10.        עוד נטען שבמסגרת החקירה התברר שבין השעות 9 עד 11 ביום האירוע הנתבע 2 ניהל 4 שיחות טלפון שחוייגו למספר שאינו מספר הטלפון של הנתבע 1. כמו כן שיחות שקיבל הנתבע 2 לא היו מהטלפון של הנתבע 1. נטען בנוסף שאין הנתבע 1 מכיר את הנתבע 2 או את ארוסתו או את חבריו.

11.        מטעם הנתבע 2 הוגש תצהיר בו נטען כי קיבל שיחת טלפון מארוסתו דאז (אשתו היום) ועל פיה אדם הנמצא בקרבת מקום מטריד אותה. הנתבע 2 טען שהגיע למקום אולם שלקח לו יותר מחצי שעה להגיע ממקום עבודתו היות והיה צריך לקבל אישור ממעבידו מר נחשון יואל לצאת (סעיף 5 לתצהיר). הנתבע 2 תיאר שנעצר לאחר מספר חודשים בגין התקיפה. הוא ציין שהורשע מאחר שזוהה על ידי המתלונן במסדר זיהוי. הוא טען שאין הכרות בינו לבין הנתבע 1 שראה אותו לראשונה בבית המשפט בהליך הפלילי. נטען שהוא הורשע בעבירות של איומים והחזקת סכין ולא בגרימת החבלות של התובע כאשר גרימת החבלות יוחסו לנתבע 1 ולאדם שלישי.

העדויות בבית המשפט

12.        בחקירתו הנגדית טען התובע שהשלושה שתקפו אותו הגיעו לאיזור לשכת העבודה בטווח זמן של בין 5 -15 דקות לכל היותר מאז שהתקשרה ודיעה (עמ' 6 ש' 1). בעדותו טען התובע שכל השלושה היו עם סכינים שלופים אך הודה שהדבר אינו מופיע בהודעה שמסר לשוטר (עמ' 6 ש' 4 - 7). בעדותו טען גם שנתבע 1 היה הראשון מבין השלושה והכי קרוב אליו היות והוא ספורטאי (עמ' 6 ש' 15 -18). הוא טען שהנתבע 1 לבש בגדים לבנים, מדי בית חולים (עמ' 6 ש' 22).

13.        בחקירתו נשאל העד לוי כמה פעמים ראה את הנתבע 1 משך אותו יום. הוא התקשה לזכור מפאת חלוף הזמן, אולם ציין שבדרך כלל משך יום עבודה היה רואה אותו "פה ושם". יחד עם זאת, העד העיד שכיוון שאלונקאי של חדר ניתוח ממלא תפקיד רגיש, העדרותו תורגש מייד על ידי האחות האחראית שתודיע לו (עמ' 11 ש' 12 - 15). העד ציין שהעובד השני, צאליק, לא היה מסוגל לספק מידע טוב ממנו באשר לנוכחות הנתבע 1 (עמ' 13 ש' 15 - 18). כך גם לגבי האחות האחראית על חדר ניתוח (שם, ש' 19 - 22).

14.        בחקירתו ניסה חאג' עלי, נתבע 2, להרחיק עצמו מהאירוע כפי שעשה בתצהיר. יצויין שלא מצאתי שחלק זה של עדותו היה מהימן.